פסק דין נגד רשלנות מפקחי העבודה

המדובר בתובענה נזיקית, שהגיש התובע, עקב ובעקבות תנאי עבודה קשים להם נחשף במהלך עבודתו אצל הצד השלישי, כאשר את האחריות הוא מטיל על הנתבעת, בטענה שלא פיקחה כראוי וכנדרש, על תהליכי העבודה במפעל הצד השלישי ועל ביצוע הבדיקות הנדרשות עפ"י החוק, אשר נועדו להגן על העובדים – ולא ווידאה כי הצד השלישי מקיים את הוראות החוק.

התובע הועסק, במפעל הצד השלישי, מחודש יולי 2007, כחצי שנה לאחר עלייתו לישראל, כעוזר מפעיל מכונה במחלקת הלמינציה – ועד למחצית שנת 2000, עת הופסקה עבודתו בעקבות המלצת רופא תעסוקתי, הקובעת, כי איננו מסוגל לעבוד בחומרים עמם עובדים במחלקת למינציה, בעקבות מחלתו.

לטענת התובע, הוא עבד, במהלך שנות עבודתו במפעל, בתנאים קשים, בחום כבד מאוד, ללא איוורור וללא הגנה כלשהי על דרכי הנשימה, כשהוא חשוף – בין בנשימה, בין בהטמעה תוך עורית ובין במגע ישיר על גופו, לחומרים כימיים רעילים, עמם עבד באופן שוטף ובמגע יומיומי, כשהוא נושם את הריחות החזקים והמסוכנים, במהלך שעות העבודה הרבות והרצופות. לטענת התובע, היה ממוקם, בסמוך למחלקת הלמינציה בה עבד, מחסן דבקים וממיסים, כאשר בפינת המחסן הייתה קיימת עמדה לערבוב והכנת דבקים המשמשים את המחלקה.
לטענת התובע, הוא נמנע מלהגיש את התובענה גם כנגד המעסיק, כיוון, שלטעמו, רוב הסיכויים כי היא "תיבלע" בתקבולי המל"ל.
לטענת התובע, ממונה המדינה על קיום, הפעלת, ואכיפת חוקי בטיחות הארגון והפיקוח על העבודה ואחראית, בין היתר, על פיקוח על הוראות הבטיחות והגהות בעבודה, לרבות במפעל שבו הועסק התובע, כשהוא חשוף לחומרים עמם עבד, וכן אחראית היא ליזום וליתן הוראות והנחיות מתאימות ו/או לפעול, באמצעות מפקחים ופקחים של משרד העבודה והרווחה, כנגד מפעלים המפרים את הוראות החוק; אחראית על איתור מפגעים, מתן צווים להפסקת עבודה עד לתיקון המפגע ו/או ביצוע הבדיקות ו/או הוראות החוק וכן היא "אחראית העל" על בריאותם, שלמות גופם, בטחונם ובטיחותם של העובדים במשק.
התובע מפנה להוראת סעיף 2 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב – 1952, הקובע, כי: "דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין, כדין כל גוף מאוגד, פרט לאמור בחוק זה".
לטענת התובע וכעולה מתיק הפיקוח שצורף לראיות הנתבעת, פיקח המפקח מטעם המדינה על המפעל, באופן שוטף ולמרות זאת לא דאג שבמפעל יישמו את הוראות החוק שנועדו להגן על בריאות העובדים ו/או לא דאג ליישם את החלטותיו ומסקנותיו שלו:


הנתבעת מפנה לתצהירו של המפקח, המפרט, בין היתר, את מצבת כח האדם במחוז ת"א (14 מפקחים) אל מול 30,513 מקומות עבודה מפוקחים, מתוכם 20,788 מפעלים וכן מפרט את תדירות ביקוריו במפעל ופעולות הפיקוח השונות שבוצעו על ידו.
לטעמה של הנתבעת, יש להבדיל בין הפיקוח המוטל על המדינה, לבין שמירה על הבטיחות, המוטלת על תופש המפעל.
לטעמה של הנתבעת, אין זה סביר לדרוש, ממי שבתפקידו אחראי למספר רב של מפעלים וביכולתו להגיע לביקורי פיקוח ספורים בשנה, עמידה דווקנית על בדיקות סביבתיות דווקא, שעה שקיימים סיכונים מוחשיים אחרים עליהם עמד.
הנתבעת מודה, כי אילו היה המפקח מבלה במפעל 100 ימים בשנה ולא יומיים, ייתכן והיה עולה בידו למנוע את הנזק, אולם, לטעמה, המשמעות המעשית הינה הגדלה פי 50 של מספר מפקחי העבודה במשרד הכלכלה ומדובר בהחלטה מתחום שיקול הדעת המינהלי ולא בהחלטה שיפוטית - והכרעה מסוג זה איננה נושא הדיון בתיק זה.

לגבי תנאי העבודה במפעל, טוען הצד השלישי, כי לא הוכח עם אילו חומרים עבד התובע ולא הוכחה רשלנות המעביד בכל הנוגע לתנאי העבודה של התובע.

אחריות הצדדים
לא הובאה, במהלך המשפט, כל ראיה להתרשלות התובע בכל הנוגע לשימוש במיגון שסופק לעובדים. התובע לא הודרך מעולם ולא בוצעו במפעל הדרכות לגבי בטיחות. בנסיבות אלה, לא ניתן לייחס אחריות כלשהי לתובע, או רשלנות תורמת למחלה.

על המעביד לספק לעובד כלי עבודה ושיטות עבודה שלא יהיו בהם סיכונים, להדריכו כיצד להשתמש בהם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. המסקנה היא, כי המפעל הפר חובות חקוקות שהיו מוטלות עליו ואחראי, בפן הפלילי, למחלתו של התובע. אשר לפן האזרחי, אין ספק, שלמעביד חובת זהירות כלפי העובד והוא הפר אותה.

עיקר המחויבויות המוטלות על המדינה, מפורטות בחוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד – 1954 בו נקבעה הקמת שירות פיקוח על העבודה ותפקידיו לפקח על הבטיחות בעבודה, על הגיהות המקצועית ועל הרווחה במקומות שבהם עובדים בני אדם לצרכי עסק או משלח-יד או במקומות המיועדים לכך, ולהדריך באלה את העובדים ואת המעבידים;
החוק מפרט את מנגנון השירות, מעניק סמכויות נרחבות למפקח העבודה ובין היתר: לבדוק במקום עבודה את סדרי העבודה ואת סידורי הבטיחות, הגיהות והרווחה; לחקור – בין לבדו ובין בפני אדם אחר – בכל עניין שהוא מתפקידי השירות; לבדוק כל פנקס, תעודה או מסמך אחר המחוייבים על פי חיקוק. מסמיך את מפקח העבודה, להביא מומחה מקצועי לאותו מקום על מנת שיעשה בדיקות. וכן מפקח העבודה מוסמך להוציא צווי בטיחות וצווי שיפור.

מפקח העבודה שנהג לבקר במפעל, מר ספרו, אישר במהלך חקירתו, כי לא נערכה במפעל "בדיקת ניטור סביבתי מיועדת לגילוי ערכים של חשיפה לגורמים מזיקים"
כבוד השופט קובע כי ההסבר התמוה של המפקח, לאי אכיפת הוראות התקנות לעניין בדיקת ניטור סביבתי, אינו מפחית מרשלנות המפקח, שכן היום ברור, שהקפדה על אכיפת הוראת התקנות לביצוע בדיקת ניטור סביבתי, הייתה מונעת את חלק מחלתו של התובע, הקשור לתנאי עבודתו אצל המעביד ולא היה מקום להקל עם המעביד ולהתעלם מחובתו לבצע בדיקות כאמור.
כבוד השופט קובע כי בנסיבות אלה, מדובר בפיקוח שלפחות איננו מספיק, הן מבחינת רמת המעקב והן מבחינת התחייבות המפקח לליקויים שנתגלו. בנסיבות שתוארו לעיל, מדובר בפיקוח רשלני, שלפחות תרם לפגיעה בתובע.
טענת הנתבעת, כי אין מקום "להעמיס על הציבור" הוצאות, הגורמות נזק לקופה הציבורית, גם אם התקימה צפיות טכנית וקיימת חובת זהירות מושגית – איננה יכולה להתקבל. לשם כך, הרי, הוקם שירות הפיקוח בחוק והוקנו ל מפקחים סמכויות נרחבות – של פיקוח וגם של אכיפה.

השופט פוסק, איפוא, את חלקה של הנתבעת בחלוקת האחריות, במערכת היחסים שבינה לבין המעביד, על 40% ואת חלקו של המעביד – על 60%. במערכת היחסים, שבינה לבין התובע, חבה הנתבעת במלוא הנזק שנגרם לתובע, שכן כלפיו חבים שני המזיקים, ביחד ולחוד.

דהיינו, משיש לשלם לתובע 1,614,874 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד, הרי שעל המדינה לשלם את חלקה כ-600,000 ש"ח. סכום לא מבוטל מכספי משלמי המיסים - על רשלנות הפיקוח!!!

ניתן ביום 10.6.2014